קטגוריה: טבע

לצוף על הסערה או לעוף ברוח?

לעיתים אנחנו כל-כך רוצים להתקדם שאנחנו נותרים תקועים: אותן משימות, אנשים, אפילו רשימת המטרות נותרה בעינה – שגרה ממוחזרת. מה שהכי כואב לנו היא התחושה הפנימית : אנחנו סופר מוכשרים (ולא רק אמא חושבת), הניסיון שלנו מוכח בסיפורי הצלחה אמיתיים לגמריי.
לפני שנאבק כדי לצאת מהבור, כדאי להתבונן באחדים מהמצבים. פעמים רבות הרשות להפוגה קלה תוביל לגאולה.
א. צונמי של רעיונות מציף אותנו במהלך היום ומרגיש כברייקדאנס בראש. הסמארטפון והמעבר בין המשימות אינו מוביל לשום מקום. הלילות הופכים לזמן צמיג שמתפייס רק אחרי ששופכים אל הנייר את אינספור המיזמים והמטרות שאפילו וולט דיסני המוכשר היה צועק: "גוואלד!". הצפה.one-road-two-directions

ב. תחושת ההצפה מתעצמת כאשר כיוונים שונים, מגוונים ומנוגדים עולים מתוך מוחנו הקודח ומההזדמנויות הנקרות בדרכנו. אנחנו מתחילים להאמין שאנחנו שחקנים ראשיים בסיפור אודות החמורים שכל אחד מהם מושך לכיוון מנוגד מה שמותיר את שניהם רחוקים משק האוכל ו…רעבים. ואנו חמורים על שני רגליים, נותרים כתמול שלשום מעורפלים ומתוסכלים.

בעת סחף בים, הבוחר להנצל יימנע ממאבק בנפטון.  נסכּים לצוף לנו על גלי הרעיונות שלנו. מדי פעם נקבל אור ירוק מה תכליתו של רעיון שעלה בנו ונלמד את כוחה של ההשראה. אם נאבק בגלים לא רק שיתושו כוחותינו ואל החוף לא נגיע, אלא נחמיץ רעיונות כבירים. אם רגע אחד נעז לשבת דומם ולא לעשות דבר, רבים הסיכויים שרסיסי הרעיונות יהפכו לתצריף בוהק כראוי לנו.

בזמנים של מצוקה וצורך עז "להחליט נכון!" אפשר לבחור את אחת הדרכים ולבטוח בה "יהיה מה שיהיה". או להתרווח בצד הדרך ולהניח לבחירה. גם היא זקוקה לעתים למרווח נשימה.horse-beach

הנהדר בהסכמה:

  • להיות מוצפים 
  • לשהות בצומת 
  • לא לבחור 
  • או לבחור ולשחרר את הצורך בהחלטה המושלמת הוא שאנו  ברגע אחד מסירים מעצמינו מטען חורג והופכים להיות קלי תנועה.

התחושה מאפשרת לנו לשעוט קדימה יחד עם כיוון הרוח וכשהשיער מתבדר לו, כבר לא חשוב מי יצר את המומנטום – אנו בתנועה החופשיה שלנו בעולם או הטבע בגדלותו גרם לנו להמשיך לנוע הלאה.

להקים אוהל ולפרק, להתאהב ולשחרר

בנסיעה חזרה הביתה לא הפסקתי לפנטז. חלפו חודשים ואני עדיין מחייכת. שנים יעל מספרת לי. אז אני יודעת שזה קורה ואיכשהו לא מצאתי את הכוח, הזמן והחשק להגיע. בסוף, נכנעתי. ארזתי לי ולבן ציוד ליומיים. פגשתי עלם-חן ונשארנו לשבוע…

זהו סיפור על הגשמת חזון של קבוצת אנשים שמנהלת את המסע מזה 10 שנים. בפסח הקרוב החל מליל הסדר ועד החג השני חוגגים את מעגל הדרך בפעם ה- 30.

  • חזון המשלב טבע, אקולוגיה, שלום, שיתוף וכמובן המון אהבה.
  • המסע הוא גם הגשמת החלום שלי לשקט, ליחד, לרווחה פנימית, לחיים בטבע, לצניעות ושוב – לאהבה.

ההתחלה

בלילה אספנו את רחל מיפו. בעליות אחרי בית-שמש המנוע התחיל להסריח משמן שרוף. שמרתי על פנים רפויות, חששתי להוסיף קמטים. הגעתי עייפה, מודאגת ומסריחה מעשן. מהרגע הזה שנכנסנו ל"מעגל הדרך" ועד היום (כמעט) הכל השתנה.

מעגל הדרך - אנשים באמצע הדרך

חממה בטבע

לילה ראשון במעגל. כאמור, הגענו מאוחר. חווה חיממה לנו אוכל והכינה מחדש סלט טרי. היא עשתה זאת בשמחה, למרות שכל הערב האכילה חמישים איש. עופר הטעין לי את הנייד והבטיח בבוקר לבדוק גם את עניין השמן שסרח. תוך כמה דקות האוהל הותקן. והבן? הוא נעלם לכמה ימים.

אלו היו הימים הראשונים שלנו כמשפחה בהם אני זכיתי סוף-סוף להרפייה, לאוכל, לאויר, לשקט, למסע רגלי קל, לטבילה במעיינות, למנגינות שקטות, אהה כן וגם למבטים מתוקים לעברו של עלם-החן.

מדי בוקר הבן יצא מהאוהל הקטנצ'יק שלנו, פוסע מעל תי, הכלבה. נעלם לתוך היער עם החברה' שלו מגיל שנתיים ועד 14. נדמה לי שהם קוששו עצים, שיחקו כדורגל, שיחקו קלפים, הציקו לבנות ועשו "מחנה". לא משנה מתי המחנה "האמיתי" של הגדולים התעורר, ידענו שלוקח לפחות שעתיים להתארגן. כאן קפה, כאן מאפה-טבון. קיפולי אוהלים, הדחת עשרות כלים, חיבוקים ליד המדורה ועוד ספל תה. בסוף המשאית הגיעה, תמיד מוקדם מדי. על המשאית העמסנו את הציוד הכבד ואז עלינו לרגל לירושלים – משחזרים מסע בן אלפי שנים.

במשך היום

תלוי – אם היה זה יום חול אז יואב תיכנן להוביל ובפועל הילדים רצו קדימה. מדי יום במשך שבעה ימים מצמצמים קילומטרים לכיוון עיר הבירה במסלול עתיק יומין. הולכים, אוכלים, שותים, פוגשים את בני דודינו הערבים, מתופפים, שמחים. אם מדובר ביום שבת או בחג – פשוט רבצנו, הכנו אוכל וקיימנו סדנאות ביננו לבין עצמינו. אולי לעברים הקדמונים שעלו לרגל היו פרדות מסע. לנו לא. עיקר האוכל שלנו היה מלפפונים ושאר ירקות, לא רצינו לחלוק אותם עם בהמות. רצינו מחנה שקט נטול נעירות ו…נקי.

צוותים

מי שרצה היה בין ההולכים, מי שרצה הפך לצוות הקמה ביעד הבא וויתר מרצון על ההליכה. היו "שואבי מים", היו צוותי קילוף ובישול, צוותי מדורה, שירה ותמיד היה גם ממונה קומקום.

בערב

אחרי הכל בלילה כשאש המדורה חיממה את הישנים סביבה, השירה שקטה והמחול נרגע היה מי שעבר/ה עם כובע הקסמים ואסף תרומות למימון המסע.

המעגל

מעגל הדרך הוא מעגל במלוא המובן –

  • לצאת, לחזור לאותה נקודה, לשוב אליה אחר.
  • המעגליות היא במובן האישי וגם הקבוצתי למי ששב ומקיימו בשלשת הרגלים: סוכות, פסח ושבועות. יש גם את:
  • מעגל הדיבור המכיל והשקט.
  • מעגל הידיים לפני הארוחות.
  • מעגל הטבע שמזמין אותנו להירגע למרות כל המחזוריות, התנועה והשינוי שבחוץ.

מתכונת

מצטרפים בהתחלה, באמצע או בסוף לכמה זמן שרוצים. אפשר להגיע ליום, לחזור הביתה ושוב לשוב למעגל.
אפשר להצטרף לכמה שעות קסומות לארוחת ערב וישיבה סביב המדורה. אפשר ללכת ברגל, אפשר לעזור, אפשר לחלוק ואפשר פשוט להיות. המעגל מתקיים בזכות הקבוצה ובזכות ההדדיות והכבוד לכל פרט בכל גיל.

חוקים

זה קטע חשוב. כי חייבים להבין שכל אנשי הקבוצה עונים על הקריטריון "אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאד". אבל אם תשטוף את הכלים שלך ביותר מ-2 טיפות…ישטפו אותך. אם הזבל האורגני לא יצטרף לחבריו בקומפוסט…הלך עליך. צריך להבין וליישם שניים וחצי כללים אינושיים ואקולוגיים והכל זורח, פורח ויסביר לך פנים.

אני

זהו, אז כמו שאמרתי בהתחלה – שבתי ממעגל הדרך מעניקה טרמפ למחצית מחבריו יחד עם הבן, הכלבה תי, הגורה ג'ויה, כמה שקי שינה, אוהלים ומחצלות. בכל מקרה עד שהגענו צפונה היה לי ברור שאני קונה לנו קארוון.
עלם החן התלהב ולקח לי זמן להבין שהוא התלהב מהקארוון ומרעיון הנדודים יותר מאשר ממני. כואב אם אין אוהב. חזרתי נפעמת, רגועה וחזקה ממעגל הדרך. תמיד קסמה לי הפשטות, תמיד חלמתי לישון בחוץ. לא האמנתי שאשרוד קיפול ומעבר יומיומי של האוהל כל פעם למחנה חדש (מלבד שבת וחג). אבל גיליתי שיש בהרכבה ובפירוק המתחדש תרגול אמיתי של שחרור "let go". מקימים, מפרקים, מתקשרים, נפרדים.

אחרי כמה שבועות התבקשתי גם לשחרר את עלם-החן המופלא.
טוב שבקרוב יש מעגל חדש. המעגל של פסח.
שבתי מהמעגל מאוהבת. מאוהבת בשקט שלי, מאוהבת בקבוצה שבקושי הכרתי וקיבלה אותי, את בני ואת כל מי שרצה להצטרף.

הבן

למי שלא מאמין בטלפתיה. אני כותבת כבר שעה קלה. הבן למרגלותי על השטיח בענייני ציור ותרגילי החשבון. לא היה לו מושג על מה אני מקשקשת במקלדת. והנה הרים את ראשו: הבן שלי על כתפיו של בן-דוד עמית למעגל הדרך
"אמא, תגידי, נלך לטיול הזה?" כן! השבתי מחוייכת. "יופי, אז אפגוש את הידידות שלי". סיכום נאות של בן כמעט 9.

מעגל הדרך – ראו פרטים להלן בהמשך. וכן בלינק. עלייה לרגל לירושלים בשלשת הרגלים http://www.geocities.com/aliya_laregel/

A Popular Organization for Renewing the Tradition
of the Pilgrimage to Jerusalem

לתגובות לפוסט https://harmony-vision.net/archives/258