מסע פרטי מערסל לערסל

קולות מתחרים

המתנתי הרבה כדי לכתוב את הפוסט הזה. בחודשים האחרונים לא ממש השמעתי קול, לפחות לא כלפי חוץ. נשמע קלישאה, אך המציאות ביקשה שאקשיב פנימה לקולי שלי. בתוכי היו מספר קולות. לעיתים, לא הצלחתי להבחין ביניהם.

היה בי הקול של האמא שביקש "טוב" עבור הבן וכמה באהבה לעטוף אותו בנוצות הכנפיים. במקביל תר קולי עבור הבן אחר הגבול והסמכות. מדי פעם, פעם בי הרצון להניף את כנפי הימנית. רציתי להדוף את ישבנו שנשען תמיד "על הקצה" כאומרת: "אתה יכול, פרוש כנפיך".

והיה כתמיד קולה של היוצרת שבי, יזמית המבקשת להמשיך ולעשות "יש מאין", ללמוד, ללוות, לפרנס בהצלחה ובסיפוק. מודעת למחיר שמשלמת היוצרת בההתמסרותה לקולות האחרים.

ונשמע גם קולה של האישה שבתוכי. קול רך שנבע בין קימורי הכנף. חשתי בתקווה כי יחד עם הכל גם מצאתי בעל-כנף אחר שמתאווה גם הוא לדאות בטרמיקות של החיים ולעשות חיים.

קולות הבית והגינה, הים ורוחות השמיים – הכל התחולל סביבי בריקוד משולהב.

ברגע אחד הכל…מתהפך

הכל נראה היה מרגש, כיאוטי. רבים היו הסימנים כי כל הקולות קוראים לכיוון אחד וברור.
ואז
השתנו הדברים. הכנפיים עמדו לכרוע תחת הנטל. ואני רק הקשבתי לקולות שבפנים. הרכנתי ראשי מול המציאות. עמדתי בגבי לסופה.
אני זוכרת לקראת סוף ינואר, את אותו יום שישי בו השמיים קדרו. קמתי מוקדם מירקתי את הבית, הרמתי כל עלה בגינה. זקפתי את ראשה של רקפת וורודה מכופפת. לבשתי סגול ולבן והמתנתי לשבת שתכנס. הים של עתלית נראה כשחור, האופק אפור והמלכה התעכבה. ואז בשבריר אחד נסדקו השמיים – השמש לקחה לעצמה עוד נשימה בטרם טיבעה עצמה בים. בקע נוצר בין ענני השחור וקרן עזה ונחושה של אור זהוב הציפה את הים ונגעה בנו חבוקים, פעורי לב, נפעמים – איך ברגע שברירי אחד הכל הואר.


רק על-פי הקצב שלי

באותם ימים ידעתי אולי דבר אחד, לעיתים גם אותו שכחתי. ידעתי שאת הבחירות שלי אעשה לפי הקצב שלי:

  • הבן יהא עמי תחת עור ואור פלומות כנפיי עד שאחליט מה והיכן נכון לו ולנו.
  • את הבית בעתלית נמרק שוב ונפנה אותו לאחרים שיגיעו לצפות בשמש בכל עת שתבחר לגעת בים ולצבוע את העננים.

קולותיי התערבבו עם קולותיהם של אנשים אהובים שצפו ועלו – מה צריך, מה טוב ומה נכון. מי שיכל עזר, מי שיכל לא הפריע. מי שרצה הגיע לאמץ לעצמו חפצים ולמלא את בקשתי להותיר אותנו קלים. את הערסל התרתי והחבאתי בבאגז'. הכרזתי שנטייל, שנתערסל לנו בטבע (ראו תמונה), שנבעיר מדורות, שניטול מקל שיקל עלינו בדרכים. הסכמתי לקבל עזרה, להסתייע, להתארח ולהיות בחברותא.מתערסלים בטבע - שמורת רמת הנדיב, זכרון יעקב

חודש התארחנו בזכרון יעקב. צחקתי שעברנו מבית אחד בן 6 חדרים וזכינו בשפע חדרים בשישה בתים עוטפים. תודה לעזרא שארח את המחשב שלי.

שבתי לחיקו של החוזה

מזה חודש אנחנו בהרצליה, עיר מולדתי. כאן כל המשפחה. זה מה שביקש הבן ערסל אינושי מרווח. עשיתי Come Back. נראה שבמשך 24 שנים העיר נערכה לחזרתי. כבר הרמתי טלפון לגב' ראש העיר על פרויקטים של חזון משותפים והרי כאן עירו של חוזה בעל שם.

הבן שוחר הכדור מסמיק את לחייו במגרש במשחק בן שעות. חי מתמיד, עטוף ונאהב מצליח בקלילות להמיס לבבות נערות בכל גיל. מורתו החדשה משתפת פעולה פלאית, גאה כטווס על הרכש שהגיע מצפון.

התחשבנות מיותרת

יכול להיות (בטוח?) שהמחירים ששילמו האמא, היוצרת והאישה גבוהים הם. אני שלמה עימם. אני מאמינה שהמסע שלי הוא האימון הכי טוב שנברא, כל פעם מחדש.

  • אחת לתקופה אנו בצומת
  • אחת לעונה עלינו להכריע
  • אחת ל… עורכים חשבון נפש – ובעקבותיו חיים את השינוי שקורא וקורה לנו. ללא הרף עלינו להקשיב לקול/ קולות – להנהיגם ולהתמסר להם.

המסע הפרטי שלנו השלים פרק. בדרך פגשנו עצים ותלינו ערסל. בדרך פגשנו אותנו והפכנו לערסל.
חזרתי לשחות, מסכימה שהמים ירטיבו לי את הכנפיים.
גם לצחוק אחזור והמון, כאמור לפי קצבי.

לתגובות על הפוסט הקליקו כאן

מוזמנים לכתוב כאן על המסע הפרטי שלכם.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מסע פרטי מערסל לערסל”

  1. שרונה חמודה, בת כנף,
    ממש ראיתי אותך, עומדת עם גבך לרוח, במשפט:
    "ואז השתנו הדברים. הכנפיים עמדו לכרוע תחת הנטל. ואני רק הקשבתי לקולות שבפנים. הרכנתי ראשי מול המציאות. עמדתי בגבי לסופה."
    בדמיוני היה גופך אדם, ראשך מורכן (אבל את מציצה לראות מה קורה סביב ואם רואים אותך…), ידייך וכנפייך מקופלות פנימה, כמו בהצגה הממחישה את הרגע, והרי אני זוכרת מה עבר עלייך, יקרה.
    והקטע הבא, מקסים, נפרדתי גם אני מביתכם בעתלית:
    "אני זוכרת לקראת סוף ינואר, את אותו יום שישי בו השמיים קדרו. קמתי מוקדם מירקתי את הבית, הרמתי כל עלה בגינה. זקפתי את ראשה של רקפת וורודה מכופפת. לבשתי סגול ולבן והמתנתי לשבת שתכנס. הים של עתלית נראה כשחור, האופק אפור והמלכה התעכבה. ואז בשבריר אחד נסדקו השמיים – השמש לקחה לעצמה עוד נשימה בטרם טיבעה עצמה בים. בקע נוצר בין ענני השחור וקרן עזה ונחושה של אור זהוב הציפה את הים ונגעה בנו חבוקים, פעורי לב, נפעמים – איך ברגע שברירי אחד הכל הואר."
    פעורי לב…
    מאחלת לך הצלחה גדולה בהרצליה, עירך. אולי (ואולי לא) "אין נביא בעירו" אבל גם "עניי עירך קודמים"…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s