תרגיל 3 באימון עסקי: לעקוץ(ף) את הפקק

התמקדו במה

במפגשים האישיים והקבוצתיים של חזון אישי אני אומרת ללא הפסק וללא רחם לאנשים: "הפסיקו לחשוב על האיך התמקדו במה":
מה אני אוהב, מה אני משתוקקת לעשות, ממה אני בעיקר נהנה, במה אני חזקה ומוכשרת, מה הולך לי בקלות ואני רוצה לעשות, מה אני רוצה להוביל/ לקדם בחיי, באיזו מציאות אישית-עסקית-מקצועית-משפחתית אני רוצה לחיות, מה אני רוצה לראות לנגד עייני (מלפני ומצדדי) עוד שנה, שנתיים וארבע.
מה? מה. מה!
האיך – מבלבל. האיך-מאיים. האיך-מסרס, מנטרל ומשבש.

דוגמאות למכביר

"רוצה לכתוב ספר..אבל איך אני אעשה זאת. רוצה לקחת חופש…אבל איך אני יכול להרשות לעצמי..רוצה ללמוד/ להקיף את העולם/ להתעשר…אבל איך עושים זאת..אני לא רואה דרך..אז אני אעכב את המה עד ש…אצא לפנסייה/ עד שאסיים את העבודה/ עד שאנקה את השולחן"

המה – מרגש, מעודד, ממנף לפעולה ומניע להשכים בבוקר, לנער את השמיכה ולעשות ו…להיות ב"מה" וב"מי" האמיתי שלי.
האיך – מעלה את "האני האחר" את החשש, הפחד, את הקולות הפנימיים, את הדפוסים וההגנות. התמקדו במה. ותעשו למען המה.

חזון אישי = התכוונות אפקטיבית

מה קודם ואח"כ נוצר האיך – זו יצירת כוונה, זו התכוונות אמיתית.
עיסוק יתר באיך (למי שלא מנוסה) יוצר פאנורמה צרה המעכבת.

  • רבים לא יודעים להשיב על המה (ראו רשימה לעיל) מאחר ופיצוח המה תובע עבודה אישית פנימית וכנה.
  • רבים יודעים להשיב על האיך של אחרים (חזקים בעיצות).
  • לגבי האיך שלהם עצמם תנתן תשובה אחת ברורה חד-גונית: "כך צריך לעשות" הססני
    וזו הפואנטה – וזו החגיגה – האיך הוא ספקטרום רחב מאד וקורה לעיתים מאליו ובדרך קסם (כאשר ה"מה" מובהק).

כאשר ה"מה" מדוייק, ממוקד, צלול ומסונכן עם ה"מי" שאתם
לאיך יש אינספור תשובות/ דרכים/ חלופות, צורות וחיים משלו.
ולמי שזקוק להרחבה קלה – ניתן לממש את המה בקשת מדהימה של דרכים:
מימון אישי, מימון חיצוני, שותפות, דרך ישירה, דרך עוקפת, מטוס, קלטת, וידאו, וידאו קונפרנס, סדנה בחוג בית, הרצאה בהיכל תרבות ועוד ועוד.

לעקוף(ץ) את הפקק של האיך (לאן).
דוגמא פשטנית אבל בכל זאת חיה. דוגמא שמביאה אותי מדי בוקר לצחוק, לשחוק: הכל עניין של דרך חשיבה/ נהיגה/ התנהלות. מה- לאן אני רוצה להגיע בבוקר?
בדרכינו לבי"ס בפניה שמאלה מצומת בית אורן לכיוון צפון לתוך כביש 4 יש פקק.
קלטנו את העניין. כמה פעמים צריך להיות בפקק בכדי לקלוט שהוא פקק?
אפילו לא פעם אחת!
אתה מתקדם לפקק ומריח את הפגוש של המכונית האחרונה פולט עשן עצבני. אז פנינו ימינה (הפוך!!!) לכיוון דרום, לכיוון עין הוד. שם באופן מסודר עושים U Turn וחוזרים צפונה למחוז חפצינו. תמיד לפני הפקק אני סופרת רכבים. צורבת לי במוח את צבע המכונית התקועה. וכעבור דקותיים (אם זוכרת) כשאני משוחררת מכל פקק, מנופפת לה לשלום וצופה שהיא תמשיך לפלוט שם בצומת הפקוקה לפחות ב-4 דקות הבאות.

אף-פעם לא הבנתי את המונח "פקק" בהקשר של רכבים.
כן, צופה מדי בוקר בפקק של אנשים.

למען השקיפות המלאה
הבוקר ציינתי לפני: "הנהג במכונית הירוקה הוא האחרון בפקק".
פניתי ימינה (הפוך). עשיתי את ה- U Turn רחב, חלק וזהיר.
כשחלפתי על פני הצומת נמחק לי החיוך. הירוקה לא היתה שם.
כתחליף ניצב שם שוטר מתנדב בשר ודם שדאג לשחרר את כל חבריו לשכונה ולהגה. והצומת הייתה ריקה מרכב ומאדם.

סרטון מרגש על מפגש חזון אישי וקורות המשתתפים כעבור שנה

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “תרגיל 3 באימון עסקי: לעקוץ(ף) את הפקק”

  1. דרך התבוננות מעניינת הצגת כאן,
    ואני אזכור אותה (תודה…),
    אין ספק שמחשבה על ה"איך" מסרסת מצד אחד,
    ומספקת לך תרוצים למכביר למה "אי אפשר"…

    אבל, שרונה, יש בכל זאת דרך שצריך לעשות,
    והבעיה, לעיתים, שלדרך יש מחיר.
    ושם אנחנו (אני?) נתקעים…

    אהבתי

  2. א. תמיד יש מחיר. אני שומעת על המחיר בהקשר "אם אעשה באמת את מה שאני רוצה (חלום גדול או קטנצ'יק) אני מסתכן במחיר. אבל מה עם המחיר שתשלם אם לא תעשה כלל או תעשה "בערך".

    ב. ה"מה" יוצר כוונה ואני ממליצה להעמיק בה עד שמבשילה דיה. לא פחות מכך (בוסר) ולא יותר מכך ("איכס" אומר הבן על פרי שבשל שלשום).

    ג. אנשים נוטים לרוץ לאיך, לביצוע, ל- Doing , להתעייף מלהזיז את העולם.

    ד. כן אני בעד להכין תוכנית פעולה, אך גם להיות קשובים לה. אם היא לא מתממשת כלל או לא מתממשת כראוי, אפשר לשאול הרבה שאלות (על כך ארחיב בפוסט אחר), אל לא לפקפק במה. לא להניח. לא להרשות לאיך שלא מתבצע הלכה למעשה לפי אג'נדה אחת להכניע אתכם.

    דוגמא קטנה ואז אתפנה לעולם הכדורגל (תחביב חדש שלי וותיק של הבן):
    אם חשוב לך ליצור/ לקדם עשייה שלך. מצא את כל הדרכים הכי יצירתיות לעשות זאת. בשיתופי פעולה ועוד. אין דרך אחת ויחידה. אם עשית ולא צלחת אתר דרך אחרת, מתאימה יותר.
    למשל:
    אם סדנה שלי לא יוצאת לפועל, אני מבררת עם עצמי מה להבא כן יצא לפועל. מה בי חסם את היתכנות הסדנה. מה בי ימנף את הסדנאות הבאות.

    הכיוון שלי, אפרופו הוא להציע את חזון אישי "לעשות MOVE בחיים" להיכלי תרבות, לקהלים מאד גדולים ולהתבסס על שיתופי פעולה. ארחיב בהזדמנות. אך, למי שעקב אחרי 8 שנים אתה בודאי מבין ששיחררתי הרבה מאד דרכים (איך למיניהם) ובחרתי דרך שכעת הרבה יותר מדייקת עבורי מקצועית ואישית.

    נמשיך בהזדמנות. הולכת לברר כמה גולים הבקיע הבן באימון.
    וזה מה שחשוב. 😆

    אהבתי

  3. וכאן אני בא ושואל אותך-
    האם הפחד מכישלון לא מניע אנשים לא לנסות את החזון שלהם…

    לא רק הפחד מהכישלון השגת היעד הספציפי מונע מאנשים לנסות, אלא הפחד ממה שהם עלולים להפסיד במידה וחזונם לא יתממש, והם הותירו מאחור את הבטוח (והמסריח 😕 …).

    הפחד מהלא נודע מקבע אנשים…

    אהבתי

  4. אני חושבת שהכותב המפורסם הבא הייטיב להסביר ולהוכיח עצמו, באותו הקשר שאתה מדבר. וזו רק התייחסות ראשונית שלי לעניין הפחד מהצלחה/ כישלון. ניתן את הבמה הפעם לציטוט שאני כ"כ אוהבת להקריא במפגשי חזון אישי. תודה לך יאיר.

    יאיר לפיד:
    העצה שלי: יותר טוב לנסות ולהיכשל (מלא לנסות בכלל)

    כן, אני יודע איך זה נשמע. כמו קשקוש שמישהו אומר מסביב למדורה בסדנת ניו-אייג' בזמן שהאבוקדו מרוח לו על הפנים. אלא שלא משם זה התחיל.
    הייתי בן 27, אחרי כמה ניסיונות מהוססים במיוחד בטלוויזיה. באותה תקופה רבקה מיכאלי פרשה מהגשת התוכנית שלה בימי שישי ובערוץ 1 ישבו לדיון חירום בשאלה מי יחליף אותה. מוטי קירשנבאום, שהיה אז המנכ"ל, אמר שצריך מישהו צעיר. אליעזר יערי, מנהל התוכניות דאז, אמר שהוא ראה את לפיד הצעיר באיזה שידור, ואולי כדאי לנסות אותו. ככה הם קראו לי אז, "לפיד הצעיר". עד היום אני חושד שההצעה באה רק כי מוטי רצה לעצבן את אבא שלי.

    יומיים אחר כך קיבלתי את הפנייה. הייתי מבולבל. זה נראה גדול עליי, מסובך מדי, מאוד לא בטיימינג. ביקשתי 24 שעות וכינסתי את כל האנשים שאני מעריך את דעתם. היינו שמונה אנשים בסלון הקטן שלי בשינקין, כולם מבוגרים ממני, מנוסים וחכמים יותר, וכולם אמרו אותו דבר: אל תיגע בזה. "דווקא אם אתה רוצה לעבוד בטלוויזיה", הם הסבירו לי, "אסור לך להתחיל מנקודה שהיא גבוהה מדי, אחרת תתרסק ככה שלא תוכל לקום מזה." היה בזה משהו. בשתיים בלילה הם הלכו. ישבתי בדירה שלי בחושך, עם בקבוק בירה ביד, והבנתי שאין לי ברירה אלא לסרב. אני אצטרך להתחיל ממקום אחר, קטן יותר, אבל גם הגיוני יותר.

    בבוקר צלצלתי לערוץ 1 והודעתי שאני מקבל את ההצעה. היא שינתה את חיי, את הקריירה שלי, אפילו את התפריט שלי (או טלוויזיה או פחמימות, תבחרו). למה קיבלתי את ההצעה? מפני שאני מעדיף לנסות ולהיכשל, מאשר לא לנסות בכלל. הדברים שאני מצטער עליהם באמת בחיים, הם אלה שלא עשיתי. מאז אותה החלטה ראיינתי אלפי בני אדם. רובם המכריע כאלה שהצליחו בחיים בדרך כלשהי. הסיפור שלהם הוא תמיד אותו סיפור: הם פעלו בניגוד להיגיון. כי ההיגיון תמיד אומר לנו לשבת בשקט, לא לקחת יותר מדי סיכונים, להעדיף את הקיים. ההיגיון אומר שכרכרות לא ייסעו בלי סוסים, שגופים שעשויים טון מתכת לא יעופו באוויר, שאין איך לייצר מחבת שביצים לא נדבקות אליו (שאלה שתמיד הטרידה אותי: אם טפלון לא נדבק לכלום, איך הוא נדבק למחבת?).

    למרות שאנחנו נורא רוצים, אין לנו דרך לדעת לאן יובילו אותנו ההחלטות שלנו. ככל שהן גדולות יותר, מספר הנעלמים גדל. רק בפנים, עמוק, יושב שד קטן ואומר: "היי, מה יותר חשוב? מה שיש לך להפסיד או מה שיש לך להרוויח?" העצה שלי היא להקשיב לו. מקסימום יתברר שטעיתם. אפשר לחשוב שאלה שנזהרים כל היום לא טועים לפעמים.

    אהבתי

  5. אכן דברי חכמה ונסיון ליאיר לפיד,אני מסכימה לכל מלה.אך מה לעשות כאשר באמת הפחד מתגבר על הרצון לנסות{יהיה מה שיהיה}זו השאלה הגדולה.ולכל המגיבים אני מציעה שלא נהיה חכמים בכתיבה באתר,אלא נבוא מעשית לסדנאות-אני החלטתי לבוא.{כמובן שזו רק הצעה כדי להתנסות מעשית וכל אחד יעשה כראות עיניו}. 😆

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s