סיפור קצר על חלומות גדולים

זה סיפור קצר על חלומות גדולים. חלומות שהתגשמו

כאן בבלוג, אני ממשיכה מסע שהחל לפני 8 שנים. מסע אל חופש, אל הגשמת חזוני האישי.

הייתם מאמינים שתערוכת תקשורת מכובדת בגרמניה תקבע את הקריירה שלי לעשור ויותר? שהאומץ להיות בחופש יוביל אותי פעם אחר פעם לערוך שינויים בחיי – פעם אחת להקים עסק ופעם שנייה להפוך לאם?

כשאני בפוקוס

את העבודה ב"גירית הנדסת תקשורת" התחלתי כמנהלת שיווק. כעבור שנה הוצע לי התפקיד הבא. בעקבותיו הגעתי לצומת – להיות או לא להיות סמנכ"ל השיווק והמכירות של החברה. אם אקבל את ההצעה צפויה לי תקופה עמוסה ולחוצה. מנהלי חברות נמצאים מרבית הזמן "בין הפטיש לפטיש". "מה אני צריכה את זה? מה יש לי להרוויח או להפסיד?", שאלתי את עצמי ואת הסובבים לי בעוד בטני מתערבלת בתחושות הכן והלא.

עד כה הייתי אני זו שמדדה בשעת לילה מאוחרת על עקבים עייפים, מכבה את האור במשרדי החברה. חוזרת הביתה נטולת כוחות, מייחלת לארוחה חמה. אז מה זה ישנה בעצם? חוץ מתלוש שכר מחמיא עוד יותר. המתח בתקופה הקודמת להכרעה הוא מתיש. האם אבחר נכון?

איך הייתם ישנים בתקופה שכזו? לרוב אני ישנה מצוין, אך בתקופה זו (ולא האחרונה בחיי) שנתי נדדה. החלטתי ללכת על זה. לקחת את התפקיד.

כותשת בעקבי

חלף זמן קצר ו- Ce'bit, תערוכת התקשורת הנחשבת הנערכת בגרמניה, ניצבה בפתח. הקולגות שלי שלחו את חליפת בר-המצווה שלהם לניקוי יבש, ובכל זאת על כרטיסי הטיסה התנוסס שמי ולא אחר.

אין קטלוג מקצועי שלא עברתי עליו. אין מסעדה שלא טעמתי בה סלמון ורדרד, תוך כדי מפגשים מרתקים עם נציגי חברות תקשורת מרחבי העולם. מאחוריי שלושה ימי ג'וגינג בין האולמות בחצאית על עקבים מחודדים ולפניי עוד ארבעה ימי ג'אגלינג מכוונת לאיתור ציוד חדשני. למרות תפארתם של הביתנים, עלמות החן המדגמנות על המרכזיות וכמויות האלכוהול שניגר בקוקטיילים, לא ניתן היה להתעלם מתחושת הבור שנפער בבטני ומתוכו צפה שאלת השאלות: "מה לכל הרוחות אני עושה כאן"?

המזוודה המשיכה להתפקע מקטלוגים ואני מפגישות עם חבריי חובבי הבירה מ- Philips. חזרתי לארץ בתחושת חוסר מיצוי, שבתי לגירית עמוסה בכרטיסי ביקור, נשאבת לפגישות, לדו"חות ולעשייה. בלהט העבודה פסקתי מלשאול שאלות.

ולך? האם לך יש פנאי לשאול שאלות?

יש כיסוי לגג?

חלפה שנה נוספת. עברנו (בזמנו היינו שניים) לבית חדש בזכרון יעקב עם כיווני אויר טובים. ליבי ובטני רמזו שוב שהגיע הזמן לשינוי. החלופות שסקרתי היו – להמשיך להיות במקום המוכר (זה שלא סיפק מענה על שאלת השאלות) או לבחור בנתיב שאינו משולט. האם להמשיך ליהנות מתנאי שכר, כרטיס ביקור נאה ורכב ממומן? או לצאת מכאן לעתיד פחות צפוי. האם לעבור מוודאות לאי וודאות? החופש קרץ לי ועימו מרחב האפשרויות האינסופי.

אולם, מה יהא על המשכנתא של הבית עם הגג האדום? האם נצליח לחיות בו אחרי שנסיר את הניילון מהפלדלת? שוב דאגות מכרסמות, שוב 'הורדת ידיים' בין הראש ללב.

ומה מוביל אותך בחיים האישיים והמקצועיים? מה ש"צריך" לעשות ונחשב "נכון" בעיני החברה, או מה שאת/ה באמת רוצה לעשות ולחוות ולאפשר ביטוי אמיתי למה שאת/ה מרגיש/ה ?

מסננת שיחות

יום ההכרעה הגיע. לאות פשטה באבריי. הגעתי לבית אמי כדי לנוח. הנחתי לנייד לצלצל. אם מדובר בשיחה מהמנכ"ל עדיף שנדבר אחרי שהחלטתי ולא לפני, לא רציתי להתבלבל.

רציתי להתקלח, להתחזק ואז להחליט.

פוסט אחר המתחייס לאותו צומת מזוית נוספת צומת עסקי 

 

להתייחסות שלכם

בכל מקרה זיכרו, כל החיים הם אימון עסקי אישי, אימון ליישום והפנמה של מה שנלמד…כי לפעמים נכון לנוח.

מפגשי חזון אישי – בקרוב

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “סיפור קצר על חלומות גדולים”

  1. לכולנו יש את החלומות.
    לכולנו יש את החזון (גם אם חלקנו לא מצליחים להגדיר אותו במילים).

    אבל למעטים יש את הכח ליישם את החלומות ואת החזון לכלל מעשה.

    מי מאיתנו לא נסע ברכבת המהירה, ראה את הנופים והמקומות המסקרנים שחולפים להם במהירות של 120 קמ"ש, ואמר לעצמו "אני חייב בהזדמנות לטייל במקומות הללו".
    "בהזדמנות…".

    כמה מאיתנו באמת ירדו מהרכבת הדוהרת, מפה לשם, עם התחנות הקבועות, ובאמת הגשימו את החלום להיות במקומות שחלפו בכזו מהירות ושכל כך סיקרנו וגירו את דמיוננו?
    כמה הפכו את הנסיעה האיטית יותר באופניים, במקומות שכל כך רצינו להיות בהם, תוך שאתה חווה, מריח, נושם ונהנה (כן. פשוט "נהנה")- לדרך חיים?

    מעטים.

    ובכללם אני…

    אז אני מתמכר לנסיעה המהירה מפה לשם.
    במהירות.
    ביעילות.

    ובדרך אני מפספס כל כך הרבה תוך שאני דוחה שוב ושוב ושוב את אותו "בהזדמנות" שהבטחתי לעצמי- כאשר חלפתי במהירות מול אותם מקומות שרציתי להיות בהם…

    אין לך מושג שרונה עד כמה אני מעריך את היכולת שלך ללכת אחרי החזון שהתוות לעצמך.

    אהבתי

  2. שרונה, כולנו מסתבר עוברים בדרכים שונות ומגיעים בסוף לאותו מקום אולם את כותבת כאן בדיוק את הדרך שאני נמצא בה וזה מדהים. לעזוב את המוכר והידוע לחייך למה שמגיע לסמוך שהכל אפשרי ולקפוץ על הזדמנויות בלי לדעת לפעמים איך בדיוק יהיה עם מי ומה. לחוות בחיוך והבנה ולדעת בסופו של דבר מה נכון ולחוש את התשוקה לחדש וההתפעמות גם כשזה נראה רעוע. אהבתי. לפעמים אנו אומרים על צעדים כאלה שדרוש בשבילם אומץ ואני חושב שדרושה בשבילם סוג של הסכמה אישית לקבל ולשמוח את מה שאנו בוחרים להיות והכי חשוב זה להכניס לשם כל הזמן שמחה פנימית ולאהוב. תודה לך.

    אהבתי

  3. שרון יקר,

    תודה על ההתייחסות. גם אני כרבים זקוקה למשוב.
    השיחה ביננו אתמול היתה עבורי מצויינת.
    הפגנת רצון לקפוץ למים ואכן קפצת ומבחינתי שחית למרחקים.
    עוד הוכחה עבורך שיש לך את זה!
    לך עם מי שאתה – עד הסוף!
    בהצלחה והרבה קבלה והסכמה,
    חג שמח

    שרונה

    בכינות, אני מזמינה אותך לכתוב את חזונך ומטרותיך, לשתף אותי והגולשים. ולהישאר חופשי, משוחרר וקשוב 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s