אני מקדישה את הקטע הזה לאיש הכי חי.

“תביטי למעלה” קרא לי מכשיר הקשר. נשענת על מוט הגלישה כדי לא למעוד, מביטה לשמיים ורואה חופה ירוקה (או סגולה) פרושה. והוא כמו בובה מתנדנד לו. גם במרחק של מאות מטרים ניתן היה להבחין בחיוכו הזורח. השלג בהק לקראתו.
דקה, והוא על הקרקע, שם את “ג’ימס בונד” בכיס הקטן. גולש, עושה U Turn וחוזר ללמד אותי צעדים ראשונים של גלישה. נפלתי. מצחוק. משם המשכת לאתר את מסלול הגלישה הכי “שחור” שיש. עד שהשרירים יזעקו. ומשם לאמבטיה.

הקשר שלי אליך, חגי תלם, היה בעיקר דרך חברי.
תמיד תהווה השראה בתור האיש הכי חי. תמשיך חגי לחוג מעלינו. תמשיך לחגוג שם למעלה ולפזר את אבקת הקסמים שלך עלינו, אבקת ויטאליטי. רובנו, מתאווים לחיות מלא - כמוך. לחייך בפה מלא.
לחיות.
ורק אז למות.

וגם אם תוכל בזמן שאתה שם, בין לבין, אתה יודע, ללמד אותנו איך לא להיות בתלם.
אתה ארזת עמך מעשים, טיולים, מסעות והרפתקאות. לנו נותרו בעיקר הזכרונות. והם רבים ועשירים, צבעוניים ותוססים כמוך, חגי, האיש הכי חי שמת.

תודה שנפלה בחלקי הזכות להכירך.

בכל מקרה, אני בטוחה שהמלאכים לא עומדים בקצב שלך. אבל “זהו”, “הלך עליהם”. הם ישלמו ביוקר כי גן- העדן פסק זמן עתה מלהיות חנון משעמם. או אולי, אתה, חגי תחליט (החלטת) שהגיע העת לנוח!?

לאיש שידע להיות באוויר, בים וביבשה. וכעת נותר בלב.